2במעשה בראשית. ואם תאמר והתם גופא מ"ט יצירתן של בהמה וחיה קודם ליצירתו של אדם. כבר תירצו בגמרא סנהדרין ל"ח מפני מה נברא אדם בע"ש, כדי שלא יהו אומרים שותף היה להקב"ה במעשה בראשית. ד"א שאם תזוח דעתו עליו אומרים לו יתוש קדמך. ד"א כדי שיכנס למצוה מיד. ד"א כדי שיכנס לסעודה מיד, משל למלך וכו'. וא"ת ואם נתפרשה התורה כסדר הבריאה היה לו להקדים סדר מצורע לפרשת כי תזריע, דהא מצורע מדבר באיש, ותזריע מדבר באשה, ואדם נברא קודם חוה. וי"ל דיותר תדיר שאשה תלד ממה שאיש להיות מצורע. ועי"ל מש"ה הקדים תזריע למצורע, דעיקר הצרעת בא כשמשמש עם אשתו נדה, כדאמרינן בגמרא. ועי"ל דאשה היא כמו קרקע עולם שמצמחת מה שזורעים בה, והאדם מקרקע עולם נברא, לכן כתב באשה כי תזריע וילדה זכר, כלומר שהזכר נברא מן האשה שהיא קרקע עולם וק"ל: ד"ד קשה מאי נ"מ מהיקש זה. ותו הקשה הרא"ם דבפרק א' דיני ממונות אמרינן דלכך אדם נברא באחרונה, שאם יתגאה אומרים לו יתוש קדמך במעשה בראשית, וכדי שימצא הכל מוכן לסעודה, וכולם אינם שייכים כאן. גם הקושיא למה כתב דין אדם כי יהיה בעור בשרו אחר הדין האשה כי תזריע, הא האשה נבראת באחרונה. ונ"ל לתרץ כל זה דכוונת ר' שמלאי לומר דכשם שיש טעם לשבח בבריאת האדם באחרונה כדי שיבא האדם וימצא סעודה מוכנת, ה"נ בתורת האדם שנתפרש אחר תורת בהמות וחיות ועופות, פירוש לענין איסור והיתר, כדאיתא במדרש על זאת החיה, כל אמרת אלוה צרופה, לא ניתנו המצות לישראל פירוש מה איסור לאכילה, אינו אלא לצרף בהן את הבריות ובזה הוא אוהב אותנו. כדאיתא במדרש, שמי שאוהב את עבדו הוא מזהירו מאכילות רעות, ע"כ אמר שכשם בשעת בריאה נברא האדם באחרונה בשביל מעלתו שימצא מזון ערוך, ה"נ בתורה ומצות שנתן הקב"ה לישראל הוא בשביל טובתן לצרף אותם, ע"כ נזכר באחרונה שיהי' לו צירוף מצות ע"י תורת בהמה חיה ועוף, ומש"ה לק"מ מאדם כי יהיה בעור בשרו, דשם אין שייך צירוף:3מחוי. דלא הל"ל רק אשה כי תלד זכר, אלא לרבות שאפי' ילדתו מחוי. וא"ל דללמד אשה מזרעת תחלה וכו' הוא דאתא. דאם כן, כי תזריע האשה וילדה זכר מבעי ליה, אלא סמך הזריעה ללידה וכתב וילדה זכר בוי"ו שמורה על הודאי, ולא כתב אם דומיא דאם נקבה תלד, ש"מ תרתי. והא דפירש"י לעיל בפ' ויגש אלה בני לאה וגו' ואת דינה בתו, תלה הכתוב הבנים בלאה ואת הבנות ביעקב ללמדך אשה מזרעת תחלה יולדת זכר וכו' ל"ל, והא מהכא נפקא. י"ל דמהכא ליכא למילף אלא אשה כי תזריע וילדה, אבל לא שנא אם האיש מזריע תחלה או שהזריעו שניהם בבת אחת יולדת נקבה קמ"ל ואת דינה בתו, דאם הזריעו בבת אחת בא זה ואיבד את זה. ומהתם לחודיה ליכא למילף, דאיכא למימר דהא דתלה הזכרים בלאה לפי שלא היה יכול לתלות ביעקב שהיו לו זכרים אחרים, ותלה הנקבה בו לפי שלא הי' לו בת זולתה, ומתרווייהו ילפינן שפיר. הרא"ם האריך וקצרתי:4כעין זרע. מל' רש"י משמע שבתחילה קודם שנולד היה מקצת ולד ואח"כ נעשה מחוי, מדכתיב כי תזריע דמשמע אפילו אם לא ילדה אלא דבר שהוא כעין זרע, וכתיב וילדה זכר משמע שהוא ולד גמור. הא כיצד. אלא ע"כ צריך לומר דמתחילה היה ולד גמור ואח"כ נמחה ונעשה כעין זרע:5האמורה בנדה. שמטמא במשכב ומושב כנדה, וכל שאר דיני נדה נוהג בה. ואם תאמר מנ"ל לרש"י דילמא ה"פ של קרא, כימי נדת דותה שהיא שבעת ימים כך שיעור טומאה של לידה שבעת ימים. וי"ל דלזה לא צריך קרא, שהרי בהדיא כתיב וטמאה שבעת ימים, א"כ כימי נדת דותה ל"ל, אלא בא ללמד על שאר טומאה. ואם תאמר פשיטא הרי נדה היא, שהרי בשעת קישויה ראתה דם, לכך פירש אפי' נפתח הקבר בלא דם:6הזב. לפי שזיין מתחלפת בדלי"ת שהרי מתרגמינן זב דב, וא"כ הוי כאילו נכתב זבותה:
